ההבדל המרכזי הוא פשוט אך קריטי: רכב פרטי הוא "קופסה" מגנה סביב הנוסעים, בעוד רוכב דו-גלגלי הוא, במובן הפיזי הממשי, הקליפה החיצונית ביותר של עצמו — אין שום מבנה ביניים שסופג את האנרגיה של הפגיעה.
ברכב פרטי, שרשרת שלמה של מערכות בטיחות (מבנה הפח המתוכנן לספוג זעזוע, כריות אוויר, חגורות בטיחות, אזורי קריסה מבוקרים) עובדת יחד כדי להפחית את הכוח שמגיע בפועל לגוף הנוסעים בתאונה. רוכב דו-גלגלי נהנה רק מהגנה חלקית ביותר (קסדה, בגדי מגן אם לובש) — התאונה הפיזית בין הגוף שלו לכביש או לרכב אחר היא כמעט ישירה.
התוצאה הסטטיסטית: אותה תאונה שהייתה גורמת "רק" נזק רכוש (פח מקומט) לרכב פרטי, יכולה בקלות להיות קטלנית לרוכב דו-גלגלי. זו הסיבה שנתוני התאונות בישראל (ובכל מקום בעולם) מראים שוב ושוב שרוכבי דו-גלגלי מהווים אחוז גבוה באופן לא פרופורציונלי מההרוגים, ביחס לאחוז הקטן יחסית שהם מהווים מכלל כלי הרכב בכביש — זו לא תוצאה של "נהיגה פרועה" דווקא, אלא תוצאה ישירה של חשיפה פיזית מובנית.