ההגבלה הזו קשורה ישירות לשיקולי סיכון של הגוף המממן, לא לשרירות לב: רכב הוא הבטוחה (collateral) מאחורי ההלוואה — אם הלווה מפסיק לשלם, הגוף המממן "סומך" על היכולת לתפוס ולמכור את הרכב כדי לכסות את יתרת החוב.
ככל שהרכב ישן יותר, שני דברים קורים בו-זמנית שמחמירים את הסיכון הזה: ראשית, שוויו יורד מהר יותר (בלאי, ירידת ערך משמעותית ככל שהדגם מתיישן), כך שהבטוחה "שווה" פחות עם הזמן. שנית, הסיכוי לתקלות מכניות משמעותיות עולה עם הגיל, מה שמקטין את הסבירות שהרכב עדיין יהיה שווה דבר של ממש אם יצטרכו לתפוס ולמכור אותו בעוד כמה שנים.
הגבול הגמיש סביב 8 שנים הוא בדיוק נקודת האיזון שגופי המימון הישראליים מצאו סבירה. חשוב לדעת שזה לא "חוק" קשיח אחיד — גופים שונים (בנקים מול חברות מימון חוץ-בנקאיות) יכולים להציב ספים שונים במקצת, ולפעמים יש אפשרות לקבל מימון גם לרכב מעט מבוגר יותר, אבל בתנאים פחות נוחים (מקדמה גבוהה יותר, ריבית גבוהה יותר, או תקופת החזר מקוצרת) שמפצים על הסיכון הנוסף.